טל

טל בן השלוש וחצי הוא בנם הבכור של תמר ורועי (כל השמות בדויים). לטל אח קטן בן 10 חודשים. ההורים הופנו לטיפול ע"י הגננת על רקע קשיים גדולים בהסתגלות: פרידות מההורים בבכי וצרחות, נתקף מצוקה גדולה לנוכח הרעש וההמולה בגן, הגננת מדווחת גם על התקף חרדה של ממש שחווה בתוך הגן.

ההורים מספרים כי לטל חרדה מנדנדות, ממאוורר התקרה, חרדה מהשארות לבד בחדר, חרדה מבלון, מעלים שזזים ברוח ומן הרוח עצמה. טל מבטא את החרדות בריצה מהירה ממקום למקום ברחבי הבית כשהוא צועק הברות קטועות או בליל משפטים לא מובן, פניו סמוקות ומביעות מצוקה גדולה ונראה כי ברגעים אלה מופנים המבטים והקשב פנימה והוא מתנתק מהמציאות החיצונית ובכלל זה מנסיונות ההורים להרגיעו ולהקל עליו.

החרדות החלו בחופש הגדול כאשר ביום האחרון של המשפחתון חזר טל הביתה עם חום גבוהה ובמשך שלושה שבועות היה מרותק למיטה. מעבר לסבל שנגרם בשל החום ותסמיני המחלה, סבל טל מאד מבדיקות הרופא, מבליעת התרופות. מאז המחלה הקצינו החששות והפכו לחרדות של ממש: הקושי בפרידה בגן, החריף בימים האחרונים והבכי מתחיל כבר בבית במהלך התארגנות הבקר.

לאחר שתי פגישות אבחון שנערכו בנוכחות כל אחד מההורים, אני ממליצה על מסגרת של טיפול דיאדי משלוש סיבות: גילו הצעיר של טל, זמני הבילוי שלו לבד עם אבא ואמא שודאי הצטמצמו מאד מאז הולדת האח הצעיר, והקושי של ההורים ללוות את טל בפעילותו בחדר שנראה כנובע בעיקר מציפיות שאינן תואמות גיל ושלב התפתחותי.

כבר בפגישות הראשונות אני שמה לב לנטיה של תמר ורועי להפחית בערך, לצמצם ואפילו להכחיש רגשות קשים שמבטא טל: לטל קשה לפעמים להכנס לחדר, לרוב קשה לו כשמגיע הזמן למשחק אחרון והפרידה ממשמשת ובאה ובמהלך הפגישות הוא מבטא גם קשיים נוספים... מדובר בקשיים נורמליים וטבעיים שמבטאים ילדים רבים במהלך טיפול.

אני מסבירה לתמר ורועי כיצד הורים רבים מתוך כוונות טובות להקל על ילדם ולתמוך בו נרתעים מהכרה בקשיים, הם מבקשים להסיח את דעתו של הילד מן הקושי ולעיתים הם מכירים בקושי אך מזדרזים למצא לו במהירות פיתרון מנחם שלכאורה שוב מבטל את "הזכות" לקיומם של רגשות קשים בגינו. הורים אלה טועים לחשוב כי ילדם אינו מסוגל להתמודד עם האתגר או מבקשים לחסוך ממנו ומעצמם (שנאלצים לצפות בו) את הכאב והצער הכרוכים במפגש עם הקושי. בפועל אין זה כך. הילד שחשיבתו אגוצנטרית עלול לפרש בטעות את התנהגות ההורים כמפחיתה, מבטלת ואפילו מזלזלת ברגש האותנטי שלו. אם הרגש שהוא מרגיש לא לגיטימי הריי שיש להעלימו או להסתירו. בנוסף מסר כזה מההורים משאיר את הילד לבדו אל מול הקושי הגדול.

במהלך הדרכת ההורים אני מעלה את האפשרות שביטויי הכעס המאפיינים את החתירה לעצמאות בגילאי שנתיים-שלוש הוסבו אצל טל מכעס (שחווה כרגש שאסור לבטא בבית) לבהלה. מן התנועה במרחב, כמו גם הצעקות והצרחות מזכירים התנהגויות שמבטאים ילדים בני גילו במהלך "טנטרום" של כעס. אני מעודדת את ההורים לתת לגיטימציה לכעס שעולה בטל וכך גם אני עושה בחדר הטיפול. ערה לכל סיבה שבגללה טל עלול לכעוס עלי, נותנת לה מילים והרבה לגיטימציה "חשבת ודמיינת כל השבוע את הפגישה הבאה בחדר הגדול ופתאום בלי שום הכנה אנחנו כאן בחדר הקטן הזה שלא דומה בכלל לחדר ההוא..." תמיד כשמיידעת שהגענו לזמן המשחק האחרון מתבונן בי טל מופתע ואחר כך גם כועס ואני אומרת בעצב: "אתה צריך כל כך הרבה ולי יש לתת כל כך מעט..." טל מודה שהיה רוצה לגור בחדר הטיפול ואני רק יכולה לשער כמה זעם נוצר כשיש פער כזה בין הצורך למענה.

אני גם מתייחסת לכעס על כל משאלות הלב שאין לי יכולת לסייע בהן לטל כמו למשל: להיות הילד היחיד שבא אלי לחדר או להחזיר את אחיו הצעיר לבטן של אמא.

בפגישה הראשונה עם אבא וטל אני מזמינה את טל לצייר לנו את מה שהכי מפחיד אותו עכשיו. טל מצייר את הרוח. אני מבקשת שיצייר לה גם עיניים אף ופה כדי שנוכל לדבר איתה ולברר למה היא מפחידה שוב ושוב את טל. טל נענה לבקשתי ברצון. כשהוא מסיים אני מסבה את תשומת לבו לנקודה שצויירה במקרה ליד האף של הרוח ושואלת אותו האם הרוח מצוננת? טל נהנה "להאניש" את הרוח וזורם יחד עמי: הוא מכין לה תה בשולחן החול "כי יש לה גם חום" ומביא לה ממחטה שתוכל לקנח את האף. "לא יפה רוח להסתובב כך עם נזלת שנוזלת לך מהאף " אני אומרת לה וטל מתפקע מצחוק. מכאן ואילך הרוח היא משתתפת קבועה במפגשים שלנו וטל מטפל בה מאד במסירות. אני כועסת עליה לפעמים ואומרת: "רוח ככה לא מתנהגים! טל מטפל בך כל כך יפה ואת מפחידה אותו, תתביישי לך!" ההורים משחזרים שיחות דומות בבית מול המאוורר והבלון.

לאחר כ-6 מפגשים מדווחים ההורים שטל החל לבטא כעס והתנגדות כלפיי אחיו התינוק. בד בבד הופכות התקפות החרדה לנדירות יותר ויותר.

הדברים הזזים לא מבהילים עוד באותה עוצמה. אפשר כבר לשהות עם טל בחדר בו דולק מאוורר ואין צורך להגיף את התריסים כשהרוח נושבת. טל מתחיל להאמין שיוכל להצליח להתמודד עם הרגשות הנעים והמטלטלים שהוא חווה בתוכו. במקביל משתפת האם ששמה לב להתקף חרדה שהתחיל כשלקחה את אחיו הקטן של טל על הידיים והתייחסה רק אליו. בעודה מחזיקה את האח בזרועותיה החלה מתייחסת לטל ולצרכיו והתקף החרדה נעלם כלא היה.

הטיפול נמשך כשמונה חודשים. כשאנחנו מסיימים אותו טל הפך לאחד הילדים היותר מבוקשים למשחק בגן. טל הולך בחשק וברצון לגן ונפרד בקלות ובחיוך מההורה המלווה. החרדות פסקו וטל מבין שמותר לו לבטא רגשות קשים בבית.

הוא אפילו מגלה בסוד לאמא שלפעמים מתחשק לו שאחיו הקטן, ייעלם וישארו בבית רק הוא ואבא ואמא כמו פעם. ההורים מצדם מבינים את החשיבות במתן לגיטימציה ומקום לביטוי הרגשות הקשים של טל. באחת הפגישות האחרונות אני מעלה אפשרות לכעס שיש לטל כלפי אמא, טל מכחיש ודווקא אמו מספרת לו כיצד היא כילדה חוותה כעס דומה על אמה ובעצם מחזקת את זכותו להרגיש כעס כנ"ל.

בנוסף מבינים ההורים את הקשר בין הנוכחות הקשובה שלהם בחדר וההתפעלות האותנטית מעשייתו של טל - לחיזוק הדימוי העצמי שלו. טל מתמלא מפגישה לפגישה בבטחון הדרוש לו כדי לעמוד על שלו ולדבוק ברצונו ונטיותיו. אנחנו נפרדים וההורים וגם טל יודעים שאם יבואו קשיים נוספים – יש להם תמיד לאן לפנות ובמי להעזר.