נועה (שם בדוי) בת השמונה, מסרבת היום לצאת מהרכב של אמה ולהכנס לחדר הטיפול. רות, האם מספרת לי בדרך לרכב שהייתה ביניהן מריבה קשה בדרך לכאן.
נועה משפילה מבט כשאנו מתקרבות לרכב ונראה שכרגע אין לה שום יכולת לעשות הפרדה בין אמה לביני. כרגע כל המבוגרים רעים. אני מצלצלת לנייד שלה והיא עונה בחוסר חשק (אין טעם לנסות לדבר ישירות – חלונות הרכב סגורים ונועה לא מראה שום סימן שבכוונתה לפתוח אותם) כשהיא עונה לי בחוסר חשק אני מזמינה אותה לבוא לחדר אפילו רק כדי לשתף אותי בסיבה בגללה אינה רוצה לבוא. נועה מסרבת. לא קל לה לצאת מעמדת הפגועה ולעשות את הסוויצ' הנדרש כדי לעלות עמי לחדר הטיפול.
אני מנסה לתת לה תירוץ טוב מספיק כדי לרדת מן העץ עליו טיפסה: "הבאתי את כל החומרים לסליים שרצית להכין. מצאתי אפילו clay בדיוק כמו שביקשת". נועה מרימה עיניים אדומות מדמעות ומבטה ננעץ במבטי. אני מנסה לשדר לה שדר נינוח ונעים במבטי. שתדע שלמרות שנחשפה בכעסה אני לא שופטת אותה ולא מנצלת את רגע החולשה שלה כדי להתנשא מעליה. "את זוכרת שבחדר הטיפול מותר גם סתם לנוח – אם זה מה שאת רוצה לעשות עכשיו?" נועה קמה ויוצאת אלי מהרכב ובדממה אנחנו עושות את הדרך לחדר.
כשנועה נכנסת לחדר היא צונחת להפתעתי על הפוף. לפוף כבר היה תפקיד קבוע בפגישות שלנו. נועה השתמשה בפוף בכל פעם שהתחפשה לנסיכה ואני הייתי צריכה להוביל אותה בחדר כשאני מכריזה בקולי קולות על הוד מעלתה ומגרשת נתינים סקרנים שמפריעים למעבר כמו גם מכריזה על המקומות הקסומים בהן אנחנו עוברות. אני מופתעת מהבקשה הזו של נועה.
חשבתי שאחרי המריבה הקשה תתקשה ותצטרך יותר שלבים מעבריים כדי להתמסר למשחק. לכן אני מעט מהססת לפני שאני שואלת: "לאן תרצי להגיע היום הוד מלכותך?" בטון השמור עמי למשחק הזה. נועה עונה (עדיין בקול צרוד מבכי): "לכל מקום חוץ מלארמון. רבתי עם המלכה ואני לא רוצה לראות אותה יותר אף פעם". אני שואלת אותה אם תרצה להסתובב היום בחלק של הגינה המלכותית שממילא משתרע הרחק מהארמון. נועה מהנהנת ואני מובילה את הכרכרה המלכותית בין שיחי יסמין ויערת דבש הנושאים ריח בשום ומתקתק ליער האגדות המשתרע מרחק רב מן הארמון. אני מציעה לה לטעום מעצי הפרי הטעימים שמקיפים אותה מכל עבר וגם מעצי הממתקים המיוחדים שצומחים שם ונועה הנסיכה מתענגת על שוקולדים וסוכריות גומי ומפרטת באוזניי את המגוון הרחב שהיא טועמת ושצומח סביבה.
אני משתמשת ביריעת בד מארגז התחפושות כבמניפה ומניסה חרקים דמיוניים שלא יפריעו לנסיכה לטעום ולזלול מפירות העצים. אני שואלת את רשותה של הוד מעלתה ומבקשת להצטרף לזלילה וכך שתינו טועמות עוד ועוד ומשתפות זו את זו בדברים הטעימים וגם מרוות את צימאוננו בעץ הלימונדה ובעץ הקולה. או אז אני שואלת את נועה על מה רבה עם המלכה והאם עלי בתור המשרת הנאמן לנסיכה גם לנקום את נקמתה באיזה אופן. נועה צוחקת ואומרת שזה רעיון ממש טוב. נועה משתפת שביקשה ללכת לישון אצל חברה ואמא לא מסכימה לה בטענה שעליה להוסיף אחה"צ וללמוד למבחן בחשבון שיתרחש מחר. "היא גם לא מאמינה לי כשאני מבטיחה לה שגם אצל נועה ג' (החברה) נלמד ושנהיה מספיק אחראיות כדי ללכת לישון מוקדם".
הכעס שוב צובע את קולה של נועה. אני: "אז זה גם מכעיס שהיא לא מרשה לך וגם מעליב שהיא לא סומכת עלייך? נועה: "זה הכי. הכי מעצבן אותי." אני: "היית רוצה שנכניס את אמא ונשוחח עמה יחד?" נועה שמחה לרעיון ואני קוראת לרות להצטרף אלינו בחדר. אחרי שאני מסבירה לרות את עלבונה של נועה ומחדדת את נושא חוסר האמון רות מתנצלת היא מזכירה לנועה שבפעם הקודמת שישנה אצל חברה לפני מבחן היא עצמה התלוננה שהתקשתה להתרכז למחרת. נועה מסבירה שדווקא בגלל שלמדה מנסיון העבר, הפעם היא תקפיד לשמור על עצמה ותלך לישון בזמן. רות לא משנה את דעתה ועדיין אוסרת על נועה לישון אצל חברה הערב אבל בהנחייתי היא משתפת כמה התבגרה נועה וכמה קל לה הרבה יותר לסמוך עליה מבעבר. השתים יוצאות מפוייסות מחדר הטיפול.